החלטה בתיק בר"ע 15557-05-13

1.      לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; בל' 42972-07-12). בפסק הדין, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 28.6.12 (להלן גם: הוועדה).בהחלטתה קבעה הוועדה, כי למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור 5% בתחולה מיום 1.1.09, וכי לא נותרה לו נכות נפשית כתוצאה מפגיעתו בעבודה. כבר יצוין כי הבקשה מתייחסת לקביעת הוועדה בקשר לנכות הנפשית, ואליה בלבד.

2.      המבקש נפגע בגבו התחתון ביום 3.7.08, ופגיעתו הוכרה כתאונה בעבודה (להלן: התאונה). ביום 1.9.11 עמד המבקש בפני הוועדה הרפואית מדרג ראשון, ונקבעו לו 5% נכות יציבה לפי סעיף ליקוי 37(8)(א) (שבר של גוף החוליה שהתרפא- בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בהחלטתה, ציינה הוועדה מדרג ראשון כי " לגבי התחומים הרפואיים האחרים אין תיעוד רפואי רלוונטי ואין מקום להפניה למומחים אחרים". על כך הגיש המבקש ערר לוועדה.

הוועדה התכנסה בעניינו של המבקש ביום 24.11.11. בסעיף הממצאים והנימוקים פירטה הוועדה, כדלקמן:

" בדיקה פסיכיאטרית- נראה כפי גילו מסודר בהופעתו החיצונית לבוש ע"פ אופנה ערני למתרחש סביבו, שיתוף פעולה פורמלי נותן תשובות קצרות וכלליות אינו מפרט. מוסר כי טופל ע"י פסיכיאטר (קרא לו פסיכולוג) אשר המליץ על תרופות. לא מסוגל למסור את הכתובת, שמו של המטפל וסוג התרופות, לדברו עזב את הטיפול לאחר חודש, אין עדות להפרעה אפקטיבית ו/או להפרעה פסיכוטית בזמן הבדיקה. אפקט תואם בוחן מציאות תקין קיימת ... מצבו."

בסעיף 'סיכום ומסקנות' קבעה הוועדה כי היא " דוחה את הערר גם מבחינה פסיכיאטרית לא נותרה נכות פסיכיאטרית."

3.      על כך הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (בל' 54429-12-11). על יסוד הסכמת הצדדים פסק בית הדין האזורי, כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה, כדלקמן:

 " ....

בתחום הנפשי - הוועדה תשקול בשנית עמדתה בשים לב למכתב מהמרכז לבריאות הנפש מיום 14/1/2009, המציין אבחנה של מצב חרדתי דכאוני, וכן מציין את הטיפול התרופתי שניתן. המערער יהיה רשאי להציג בפני הוועדה כל מסמך נוסף הנוגע לטיפול הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי הקודם לישיבתה מיום 24/11/2001" (להלן: פסק הדין המחזיר).

4.      הוועדה התכנסה ביום 28.6.12 בהתאם לפסק הדין המחזיר, ובסעיף ממצאים ונימוקים קבעה כדלקמן:

" הוגשו בפני הוועדה רצף מסמכים קודם ל 21.11.11, כמו כן הוגש לעיון הוועדה מכתב ממרכז לברה"ן מ 14.1.09. למעשה בכל המסמכים צוינו תסמינים חרדתיים - דכאוניים.

קיים רישום של טיפול תרופתי, לא ניתן להתרשם מדינמיקה משמעותית לאורך הרישומים משנה לשנה.  קיימת המלצה לטיפול EMDR צויין כי לא היה מעוניין בטיפול קבוצתי. לדברי התובע כיום נוטל טיפול רק לפי הצורך, כדורי שינה, טיפול הרגעתי - SOS".

לאור זאת קבעה הוועדה בסעיף 'סיכום ומסקנות', כדלקמן:

" מבחינה פסיכיאטרית : בכל המסמכים אליהם נדרשת התייחסות של פס"ד נרשמו תלונות סובייקטיביות של התובע ובאף מכתב אין התייחסות לירידה תפקודית ו/או להפרעה אפקטיבית מז'ורית.

לציין כי תלונות פסיכיאטריות וקביעת טיפול פסיכיאטרי שהוא תמיד סימפטומטי בהתייחס לתלונות הסובייקטיביות. אין עילה על מנת לשנות את מסקנת הוועדה בנוגע לחומרת נכותו של התובע. הוועדה חוזרת על קביעתה שלא נותרה נכות נפשית בגין האירוע. דבר זה אינו סותר עובדה שבעבר תובע חש קושי הסתגלותי אך אין בכך די כדי לקבוע נכות" (ההדגשות במקור, ר.ר.).

לאור האמור נדחה הערר. על כך הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי.

5.      לפני בית הדין האזורי טען המבקש, כי הוועדה התעלמה מהרישום במסמכים שהגיש, לפיו הוא סובל ממצב חרדתי דכאוני. לטענתו, קביעת הוועדה כי תלונותיו הינן תלונות סובייקטיביות אינה עולה עם הקביעות האובייקטיביות במסמכים הרפואיים. לפיכך ביקש המבקש כי עניינו יוחזר לוועדה בהרכב אחר.

6.      בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על כך, שבוועדה לעררים מיום 24.11.11, מושא פסק הדין המחזיר, נרשם כי המבקש מסר כי עזב את הטיפול הפסיכיאטרי לאחר חודש וכי אין עדות להפרעה אפקטיבית או להפרעה פסיכיאטרית. פסק הדין המחזיר הורה לוועדה לשקול שוב את עמדתה בשים לב למכתב מהמרכז לבריאות הנפש מיום 14.1.09 המציין אבחנה של מצב חרדתי דיכאוני וכן מציין את הטיפול התרופתי שניתן למבקש. לפי קביעתו של בית הדין האזורי, הוועדה התייחסה למסמך זה וקבעה כי לא ניתן להתרשם מדינמיקה משמעותית לאור הרישומים. אמנם קיימת המלצה לטיפול EMDR, אך צויין כי המערער לא היה מעוניין בטיפול קבוצתי ולדבריו נוטל טיפול רק לפי הצורך.

בית הדין האזורי הוסיף כי הוצגה בפניו אסופת מסמכים אשר לטענת המבקש הוצגה בפני הוועדה. מסמכים אלה נערכו בין יום 16.11.08 ועד יום 20.4.09. לאחר מועד זה אין כל מסמך רפואי המעיד על טיפול פסיכיאטרי, והמבקש אף לא טען כי הוא נמצא בטיפול כאמור. כמו כן, בפני הוועדה מיום 24.11.11 טען המבקש כי עזב את הטיפול לאחר חודש. בית הדין האזורי קבע עוד, כי הוועדה לא התעלמה מהאבחנה המופיעה במסמכים הרפואיים, אלא ציינה כי מדובר בתלונה של המבקש ללא שצוינו ממצאים המעידים על ירידה תפקודית או הפרעה אפקטיבית, ובתלונה על מצב חרדתי דכאוני אין כדי להעניק נכות. לאור האמור נקבע כי הוועדה מילאה אחר ההוראות שנקבעו בפסק הדין המחזיר ונימקה את החלטתה כדבעי. משכך לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, והערעור נדחה.

7.      בתמצית, חוזר המבקש על טענותיו שנטענו בפני בית הדין האזורי, וטוען כי המסמכים הרפואיים מצביעים על ממצאים אובייקטיביים, ולא על תלונות סובייקטיביות כקביעת הוועדה; במסמך מיום 16.11.08 ובמסמך מיום 20.4.09 נאמר כי למבקש ישנו קושי בתפקוד.